בין רצונות. מהלכת. במקום החיבור, שהוא העדין שבעדינים, בין אתמול להיום, בין אני הקטנה לגדולה.
עולם ומלואו בקו התפר. חיים שלמים מתקיימים במרווח הבלתי נראה, שבין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין דמיון למציאות.
עקב בצד אגודל, פוסעת רק על הקווים, שבין רצפות המדרכת. מאזנת את צד ימין לעומת צד שמאל. מרכזת את כל הרצונות למרווח הדק הזה, שאחוז רק בחוט דקיק. שניתן לפרימה.
תמיד זוכרת שהוא ניתן לפרימה.
על קו התפר, שם נוצרים החיים שלנו רוב או בעצם כל הזמן. מיריעות של בד ושל זמנים שנרקמות זו לזו, דוחסות תמצית של רעיונות לתוך סדקים ומעברים צרים. מתהדקות זו לזו למען לא להיפרד, או אולי לפעמים, הן בכל זאת נפרדות. לפעמים גם לתפרים יש חרטות.
יש מקומות שבהם תפרים יוצרים מפגשים שלא דמיינו את עצמם קודם – כמה אושר וכמה עצב יש בהם. אושר על כאב שפוגש יופי, עצב על שמחות שיש בהן אובדנים. ובכולם עצור הזיכרון של חיבורים שלא נבחרו. שהושארו בצד, במעמקי מחברת השרטוטים, על רצפת המתפרה. כאלו שהיו כמעט, אבל רק כמעט מושלמים. ממש על התפר.
