למצוא את התנועה הנכונה.
שנים אני כבר מחפשת אותה – את זאת שבדיוק מתאימה לקצב החיים שלי (שגם הוא משתנה מדי פעם), לכמות האויר שאני יודעת לנשום, למהירות המחשבה שלי, שלפעמים טסה מהר מהר ולפעמים רוצה להאט, להיות, לשקוט.
זאת שתרכך, תאריך אבל גם תזרים את הדם, תעלה חיוך, תדליק ניצוץ בעיניים, תגרום לי לצאת מהבית בתשע בערב או מתישהו לפני שש בוקר. שעות שבהן התנועה באופן כללי, בואו נודה על האמת, היא איטית במיוחד.
נעה בין עולם המחול שהיה שלי בילדות, לנסיונות כושלים לרוץ אחרי מרתוניסטים (כי בואו נהיה כנות, זה די משעמם לרוץ). עוברת מורה אחרי מורה ליוגה. החל מזו שדיברה על חוקנים וחבשה טורבן לבן (קנדוליני), דרך הבלונדינית החטובה שלבשה תמיד טייץ (האת׳ה) וכלה בזו שכרכה אותי ברצועות והשעינה אותי על ערימות של קוביות (הי איינגר). מהדקת שרירים טבעתיים באינספור שיעור פילאטיס, מפרידה בין חוליות הגב, מקווה שיזקוף אותי עוד סנטימטר או שניים, כדי שאוכל אחר כך, לחסוך בגובה העקבים.
צועדת בשדות, מאזינה לספרים מוקלטים וזמרות אהובות, רק שיעבירו ארבעים וחמש דקות. שיעלו את הדופק כמה קליקים למעלה, שיעזרו לי למצוא כבר את הדרך חזרה הביתה.
ובדרך גם פגשתי זומבה וממבה ואגרוף בעיטות ועיצוב וחיטוב ו״רק תשכבי על הכדור ותתני להכל לעבוד. לבד.״ סבבה.
ועדיין אני מחפשת את התנועה הנכונה. לפני שאמצא, חייבת להתאים לה מכנס. וחולצה.
