ללבוש לבן זה לגמרי סטייט אוף מיינד. יש אפילו ימים שאי אפשר להכיל בהם את כל הבהירות הזאת. ימים שבהם הצחות מתנגשת עם איזו אפלולית פנימית. כי כן, ומותר בהחלט להודות בזה, לפעמים יש בנו אפלולית פנימית.
אבל כשהאביב מגיע לשיאו וכמעט נוגע בקיץ, כשהאויר מתמלא אניצי חיטה ופתיתים רכים של ראשי סבא, אז מצב הנפש מתבהר גם הוא, והיד, פזורת דעת שכמותה, תשלוף מהארון משהו צחור.
בגד לבן, מתבדר ברוח, לוכד את תנועת האויר, ממלא את הרווח שבין הבגד לגוף במשבים של אור. ואז משהו קורה. רסיס של אור, שבריר בהיר נכנס גם פנימה. אל מעמקי הנפש, היכן שלא תמצא.
ואולי בעצם, הכל היה הפוך. אולי הלבן פרח קודם בפנים, פורש עלי כותרת עדינים שנוגעים בעדינות במחשבה ומאירים את הפינות. אולי אז, בעיניים רכות, העולם נראה סלחן יותר, אהוב יותר, בהיר יותר. אולי אז, אפשר היה ללבוש גם מבחוץ, אבל בעיקר מבפנים, לבן. 
