חוף בסופו של חורף, על גדות ים של ארץ לגמרי זרה. יש בו גוונים שתראה רק העין המחפשת. הרים שמשתפלים אל תוך עומקם של המים, עטורי בתים צבעוניים ועצי מחט ירוקי עד. ושקט. שקט שממלא כל איבר בגוף. אוושת גלים באה והולכת. דמות חותרת אי שם במרחק. שמיכה רכה פרוסה על חלקת אבנים. אין בו חול בחוף הזה, של ארץ רחוקה. אין בו דוחק. הוא כולו מלא אוויר אפרפר ופריך, שאפשר לשבת בו במנוחה או לצעוד אל עבר שרטונים שהטביעו פעם ספינות תמימות.
בחוף של ארץ זרה, מנשבת רוח שמספרת סיפורים שטרם שמעתי. על סוחרים המגיעים ממרחק, על דייגים שצפו בעולם חולף על פניהם ועל נשים מלאות עוצמה ששלטו בסערות הים, בגאות ובשפל. עומדות, במערבולת צעיפים ושמלות, ומוליכות את רוחות השמים בכח ליבן. דורות של נשות חוף אפשר לחוש שם, ברגע של עצימת עיניים, בהקשבה שקטה לצליל ההרים.הן רכות כמו ענני נוצה, נטועות כמו סלעי המפרץ ושוב נעלמות אל תוך זרמי הים.
רגעים כמעט אחרונים של עונה קרה, על שפת ים שהוא חדש לי. הכסאות הצבעוניים בולטים בחסרונם. גם השמש. מסעדות מנומנמות, ששכחו מהר מדי כיצד מאכילים נחילים של תיירים, מתקלפות מאפרוריותן, לאט. ברגליים יחפות ונשימות עמוקות של אוויר שתיכף יתחמם, מנסה להניע את הרוחות גם אני. להשאיר את שמיכת הקור עוד רגע לפני שימס הקסם, ויתפוגג בין דילוגי מתרחצים ושאון מנועי הסירות.
אני וצעיף, וחוף, לבד.
